הרב ישי סעיד | פרשת ויגש📜“ועתה אל תעצבו – סוד החיים בהווה על פי יוסף הצדיק”

Описание: בפרשת ויגש מתגלה יוסף אל אחיו ואומר להם: “ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם”. בדברים אלו יוסף אינו רק מנחם את אחיו, אלא מלמד יסוד עמוק בעבודת האדם: כיצד יהודי צריך להתייחס לגילוי שהוא חי שנים בטעות.

יוסף מבחין בין חרטה נכונה, שהיא חלק מהותי מתהליך התשובה, לבין עצבות – שמובילה לנפילה גדולה יותר. האדם חייב להתחרט, אך אסור לו להישאר בעצבות. חז״ל מלמדים ש״ועתה״ היא לשון תשובה: לא שקיעה בעבר, אלא התמקדות בשאלה מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני עכשיו. כך גם אצל קין – לאחר שנדחתה מנחתו, הקב״ה מבהיר שאין מקום לעצבות אלא לבחירה מחודשת של דרך טובה.

בהמשך מבואר ההבדל העמוק בין זמן ל־עת, על פי דברי קהלת: “לכל זמן ועת לכל חפץ”. זמן הוא רצף שמחבר עבר, הווה ועתיד, והוא זה ש”מרפא” את האדם על ידי הזמנת אירועים חדשים. לעומת זאת, עת היא הווה מנותק – מציאות עצמאית, בעלת ערך נצחי בפני עצמה. האדם יכול לחיות בתודעת זמן, שבה הוא מודד את עצמו לפי הישגים עבריים ותחזיות עתידיות, או בתודעת עת – חיים של “ועתה”, מתן משמעות רוחנית מלאה לרגע הנוכחי.

יוסף הוא הדוגמה המושלמת לחיים של “עת”. התורה מדגישה: “ויהי שם בבית הסוהר” – לא רק שהוא הושם בכלא, אלא שהוא היה נוכח שם באמת. יוסף לא התבכיין על מה שהיה יכול להשיג אילו לא נכלא, ולא ניתח את העבר. הוא חי את ההווה, ניתק את עצמו מתודעת הזמן, ונתן תוכן ומשמעות לכל רגע ורגע.

זהו גם עומק התשובה: להפקיע את החטא מן העבר, ולחיות מחדש את המציאות מתוך חיבור לקדוש ברוך הוא בהווה. לכן יוסף אומר לאחיו: אל תעצבו. דווקא המכירה למצרים לימדה אותו לחיות כל רגע עם השם, ומתוך כך להגיע למדרגה רוחנית גבוהה הרבה יותר ממה שהיה מגיע אליה אילו היה נשאר במסלול חיים “מוצלח” ורגיל.

יוסף מוסיף: “כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם” – לא רק שאין מקום לעצבות, אלא גם אין מקום לכעס. כל מה שקורה לאדם הוא חלק מתוכנית אלוקית כוללת, שאדם רואה ממנה רק חוליה אחת. לכן יוסף יכול לומר מצד אחד “מכרתם אותי”, ומצד שני “לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים”. מבחינתו, אין סתירה: הבחירה האנושית קיימת, אך ההוצאה לפועל היא כולה מאת השם.

מכאן נובעת גם היכולת של יוסף לא לשנוא את אחיו כלל, כשם שאין לו שנאה כלפי בנימין שלא היה שותף במכירה. זוהי אמונה מוחלטת שכל מה שאירע – גם הקשה ביותר – הגיע מאת השם. כפי שמבואר בדברי בעל התניא: כעס נובע מהיעדר אמונה, כי מי שמאמין באמת שכל מה שקורה הוא מאת השם, אינו יכול לכעוס.

מתוך כך עובר השיעור ליסוד מרכזי בעבודת המידות: שליטה באינסטינקטים. עבודת המידות פירושה שהאדם שולט בתגובות שלו, ולא מאפשר לתכונות הטבעיות ולדחפים לנהל אותו. הדוגמה הראשונה לכך היא שליטה בדיבור. הדיבור, כאשר אינו מבוקר, גורם לנזקים עצומים – לשון הרע, רכילות, פגיעה בזולת. אדם השולט בפיו נתפס כחכם, מכבד אחרים, ומוערך בחברה באמת, ולא רק למראית עין.

היכולת לשתוק, לשקול מילים, לדבר ברגישות, ולעודד אחרים – זוהי מידה יסודית. חז״ל מדגישים שכוח הדיבור גדול אף יותר מנתינה חומרית. שליטה בדיבור היא הצעד הראשון לשבירת המידות ולהשגת שליטה עצמית.

בסיום מתבאר שכל עבודתו של יוסף במצרים – מהירידה לבור, דרך בית הסוהר ועד המלכות – הייתה תהליך פנימי של חיים ב”עת”. כל דקה נוצלה להתבוננות, לחיבור להשם, ולזיכוך המידות. לכן, כאשר הגיע רגע ההתגלות לאחים, כל מילה שלו הייתה מדודה, נקייה מכעס ומטינה, ומלאה אמונה. זהו המסר המרכזי: לא לחיות ב”זמן” של החמצות, אלא ב”עת” – בהווה מלא משמעות נצחית.