הרב ישי סעיד | פרשת בא📜הרגע דופק בדלת – למה אסור להחמיץ שעות של התעוררות

Описание: פרשת בא עוסקת בלידתו של עם ישראל ביציאת מצרים, לידה רוחנית המתוארת בדברי הנביא יחזקאל כמעשה לידה ממש. לידה זו לוּותה בשלוש מצוות עשה ראשונות שניתנו לישראל: קידוש החודש, קרבן פסח ואכילת מצה. שלוש המצוות הללו אינן מקריות, ויש ביניהן מכנה משותף ברור – גורם הזמן.

במצוות קידוש החודש ניתנה לישראל סמכות ייחודית לקבוע את הזמן. על הפסוק “אשר תקראו אותם במועדם” מבאר ספורנו שכוח זה נמסר לבית דין, ואף אם טעו, הוטעו או פעלו במזיד – החודש מקודש והמועדות נקבעים על פיהם. מכאן נלמד שישראל אינם משועבדים לזמן, אלא קיבלו כוח קדושה לשלוט בו.

גם במצוות קרבן פסח מופיע ממד הזמן: “ואכלתם אותו בחיפזון”. הקרבן נאכל במסגרת זמן מוגבלת, מתוך דרישה להזדרז ולא להתעכב. כך גם במצוות מצה, שבה נדרש לשמור על הבצק שלא יחמיץ. רש״י מדגיש: “אל תקרי מצות אלא מצוות” – כשם שאין מחמיצים את המצה, כך אין מחמיצים מצווה. מצווה הבאה לידך – עשה אותה מיד.

המהר״ל מבאר שאין ראוי לעכב בין קבלת הציווי לביצועו, משום שעניינים אלוקיים אינם כפופים לזמן. הקדוש ברוך הוא פועל מעל הזמן, ולכן גם מצוותיו דורשות זריזות. עיכוב בעשיית מצווה מוריד אותה ממעלתה הרוחנית, כאילו הייתה פעולה גשמית הנתונה למגבלות הזמן. החמצת מצווה פוגמת בה, בדומה לבצק שהוחמץ ואינו ראוי עוד לפסח.

שלושת המצוות הראשונות שניתנו לישראל דורשות אפוא השתחררות מכבלי הזמן. עם זאת, החיפזון באכילת קרבן פסח נאמר רק בפסח מצרים ולא בפסח דורות. על כך מביא הרב דסלר מדרש המלמד שחיפזון זה הוא חיפזון שכינה – גילוי אלוקי שבא בבת אחת. לעומת זאת, בגאולות אחרות, כדוגמת גאולת מרדכי ואסתר, חז״ל מתארים תהליך הדרגתי, כעליית השחר שמתחילה לאט והולכת ומתגברת.

הגאולה, אם כן, נראית משתי זוויות: מצד האדם – היא תהליך ארוך, מלא ניסיונות, הדורש עבודה, עמל ואמונה. מצד הקדוש ברוך הוא – הישועה באה כהרף עין, שכן הוא אינו נתון למגבלות הזמן. האדם נדרש לצעוד שלב אחר שלב, וכאשר הוא מגיע לבשלות – הישועה מתגלה בבת אחת.

בהקשר זה מוסבר עניין האור שנברא ביום הראשון ונגנז. אף שהאור נגנז לצדיקים לעתיד לבוא, עצם הופעתו בעולם פעם אחת מאפשרת לאדם לשוב ולהתחבר אליו. בדומה לכך, כל אדם טרם לידתו רואה מסוף העולם ועד סופו ולומד את כל התורה, ואף שהדבר נשכח מן התודעה – הוא נותר חקוק בעומק הנשמה. לכן נאמר בתפילה: “וחיי עולם נטע בתוכנו”.

מכאן עובר השיעור להבנת רגעי התעוררות רוחנית בחיי האדם. לעיתים הקדוש ברוך הוא מאיר לאדם הארה פתאומית – נס, הצלחה, או תחושת קרבה. הארה זו אינה תוצאה של מאמץ מתמשך, אלא מתנה משמיים, והיא עלולה לחלוף במהירות. תפקידה לעורר את האדם לפעולה. אם הרגע מוחמץ – הוא עלול לא לחזור.

רעיון זה מתואר בפיוטי שיר השירים: “קול דודי דופק”. הדוד בא, מבקש להיכנס, אך האדם מתמהמה. כאשר הוא כבר קם לפתוח – “ודודי חמק עבר”. ההחמצה נובעת מעצלות ומהיסוס, גם אם הם רגעיים בלבד. גילוי השכינה בא בפתאומיות, ולכן כאשר הוא מופיע – יש למהר ולהיענות לו.

הדבר מודגם בדמותה של חנה הנביאה. לאחר שנים רבות של עקרות ותפילות, כשהיא בשיא השבר והכאב, תפילתה נפסלת לכאורה על ידי עלי הכהן. במקום להישבר, היא מזהה שזהו רגע קצה – רגע שבו החושך הגיע לשיאו, ולכן האור קרוב לבוא. היא מנצלת את הרגע ומבקשת בקשה גדולה ועמוקה, בקשה לדורות. תגובתו של עלי – “יתן ה’ את שאלתך” – מלמדת שדווקא מתוך השבר נפתחת שעת רצון.

השיעור מדגיש כי רגעי התעוררות יכולים להגיע משני קצוות: מתוך שמחה גדולה או מתוך קושי גדול. בשני המקרים ניתנת לאדם הארה זמנית. החכמה היא לנצל אותה לעשייה, להתקדמות ולבקשה. אדם שאינו מתבונן – מחמיץ את העיתוי. אדם שמתבונן – יודע לזהות את הרגע ולפעול.

כך גם בברכת גאל ישראל שבתפילה: לאחר השבח וההתרוממות הנובעים מזכירת יציאת מצרים, זהו הזמן לסמוך גאולה לתפילה ולבקש. הקרבה שנוצרה באותו רגע אינה מובנת מאליה, ואם אינה מנוצלת – היא עלולה לחלוף.

בסיום, השיעור קובע שגאולת מצרים הייתה חיפזון שכינה חד־פעמי, התערות מלמעלה שניתנה ללא הכנה מוקדמת. לאחר מכן נדרש מישראל תהליך של עבודה עצמית – ספירה, התקדמות והכשרה לקבלת התורה. כך גם בחיי האדם: הארות פתאומיות ניתנות כמתנה, אך הגאולה האמיתית תלויה בעבודה עקבית. רגעי ההארה באים ללמד, לעורר ולדרוש תגובה מיידית. מי שיודע לנצל אותם – עולה מדרגה, מקרב את גאולתו הפרטית ותורם גם לגאולה הכללית.