הרב ישי סעיד | פרשת ויחי “התחת אלוהים אני? סוד המחילה של יוסף ואמונה שאין עוד מלבדו”

Описание: בפרשת ויחי מסופר שלאחר קבורת יעקב אבינו, האחים חוששים שיוסף ינקום בהם על מה שעוללו לו בעבר. תגובתו של יוסף מנוסחת בפסוק: “התחת אלוהים אני? ואתם חשבתם עליי רעה, אלוהים חשבה לטובה”. בפשטות, יוסף מרגיע את אחיו ואומר שאין להם ממה לחשוש, משום שהוא איננו הקדוש ברוך הוא ואינו זה שנותן שכר ועונש.

אונקלוס מתרגם את דברי יוסף כקריאה להרגעה מוחלטת: “לא תדחלון” – אל תפחדו, משום שהכול מאת השם. אולם עולה שאלה: אם זהו פשט הדברים, מדוע יוסף משנה את לשונו? בפרשת מקץ הוא אומר במפורש “את האלוהים אני ירא”, ואילו כאן הוא אומר “התחת אלוהים אני”. שינוי הלשון מלמד על עומק נוסף בדבריו.

כאן מונח יסוד גדול: כאשר אדם נפגע פגיעה עמוקה, גם אם הוא מופלג בעבודת המידות, כמעט בלתי אפשרי למחוק לחלוטין את תחושת הפגיעה מהלב. תמיד נשאר משקע פנימי. לכן עבודת המידות לבדה אינה מספיקה. כדי להגיע למחילה שלמה, נדרשת תוספת יסודית – חיזוק האמונה בהשגחה פרטית, בהבנה שהכול משמיים, וכל מי שפוגע באדם אינו אלא שליח לצורך תיקון וכפרה.

רק אדם שחי באמת את התודעה של “אין עוד מלבדו” יכול לעבור את החיים מבלי להקפיד על איש. כך גם דוד המלך, שעל אף שנפגע שוב ושוב – כפי שהוא מתאר בתהילים, כאשר אנשים משיבים לו רעה תחת טובה – הוא לא רק שאינו נוטר, אלא מתענה ומתפלל עליהם בשעת חוליים.

שיא הניסיון של דוד היה במרד אבשלום ובקללות שמעי בן גרה. כאשר שמעי מקלל אותו קללות נמרצות, אבישי בן צרויה מבקש להורגו בטענה שהוא מורד במלכות. דוד עוצר אותו ואומר: “ה’ אמר לו קלל”. הוא אף מוסיף תקווה שהביזיון יהיה לו לכפרת עוונות. החפץ חיים מביא שדווקא עמידתו של דוד בניסיון זה, מתוך אמונה עמוקה, היא שגרמה לו להיחשב כ“רגל רביעית במרכבה”.

הגמרא ביומא מתארת שתי מדרגות: “נעלבים ואינם עולבים” – שיא בעבודת המידות, ו*“עושים באהבה ושמחים בייסורים”* – מדרגה עמוקה יותר בעבודת האמונה. לפי הביאור שבשיעור, אין אלו שתי מדרגות נפרדות, אלא מדרגה אחת שלמה: שלמות בעבודת המידות אפשרית רק מתוך שלמות באמונה.

הסטייפלר היה אומר שמי שמתחזק באמת באמונה, ולומד את שער הביטחון, מבין שאיש לא פגע בו כלל – הכול רצון השם. על רקע זה מובנת מחילתו של יוסף. יוסף אומר לאחיו שגם אם מצד הטבע אי אפשר למחוק פגיעה כה קשה – מכירה בגיל 17, עקירה מבית יעקב והשלכה למצרים – הרי שהמחילה השלמה שלו נובעת מכך שהוא חי “תחת אלוהים”. תפיסת עולמו היא: “אתם חשבתם עליי רעה, אלוהים חשבה לטובה”.

מכאן עובר השיעור ליסוד רחב יותר: חורבן בית המקדש השני נגרם משנאת חינם. הגמרא מדגישה ששנאה זו שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות. הגאון מווילנא מבאר ששורש שנאת החינם איננו רק מידה רעה, אלא חיסרון באמונה ובביטחון. מי שחי באמונה יודע שאיש אינו נוגע במה שמוכן לחברו, ולכן אין מקום לשנאה או לקנאה.

בבית ראשון, אף שחטאו בעבירות חמורות, הייתה אמונה וביטחון. בבית שני, על אף לימוד התורה והמצוות, הייתה פגיעה בשורש האמונה – ולכן חרב. מכאן נלמד שאדם יכול להיות תלמיד חכם גדול, אך אם הוא נפגע מכל מילה – חסר לו בבניין האמונה.

נאמר גם שאין מושג של “אהבת חינם”, משום שכל ישראל אחים ובנים של הקדוש ברוך הוא, אך יש לצערנו מציאות של שנאת חינם. כדי לעקור אותה אין די בעבודת המידות – יש צורך בהעמקת האמונה.

בהמשך מודגשת חשיבות עבודת המידות כשקולה ואף עולה על לימוד תורה בהיבטים מסוימים. שתיקה אחת בשעת פגיעה שווה כנגד דפים רבים של גמרא. גדולי עולם שנכשלו בעבודת המידות – אף שידעו תורה רבה – איבדו את עולמם הרוחני.

לבסוף מובא יסוד נוסף מדברי האור החיים הקדוש והנפש החיים: אדם שהוא בעל בחירה עלול להיות מסוכן יותר מנחשים ועקרבים. אולם מי שדבק באמת באמונה של “אין עוד מלבדו”, אין שום כוח בעולם שיכול להזיק לו מעבר למה שנגזר עליו משמיים. כך מבאר יוסף לאחיו שאין להם ממה לפחד – גם מכירתו הייתה מתממשת בדרך אחרת אילו נגזרה משמיים.

האחים פחדו מיוסף משום שלא היו בטוחים שהאמת לצידם. כאשר אדם יודע שהאמת אינה איתו, כוחו נחלש. מסר השיעור הוא הצורך בשילוב מוחלט של עבודת המידות יחד עם אמונה עמוקה וברורה. רק שילוב זה מאפשר מחילה אמיתית, חיים ללא הקפדה, והליכה בדרך האמת.