הרב ישי סעיד | פרשת בא יציאת מצרים כחותם בנשמה – למה יהודי תמיד יכול להתחיל מחדש

Описание: פרשת בא היא נקודת השיא של תהליך יציאת מצרים, הרגע שבו היציאה הופכת מעיקרון ותהליך למציאות היסטורית מוחשית, כמתואר בפסוק: “ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה’ מארץ מצרים”. זהו מאורע מכונן בתולדות האומה, אך מעבר להיבט ההיסטורי מתעוררת שאלה עמוקה: מדוע זכר יציאת מצרים תופס מקום כה מרכזי בתורה ובחיים היהודיים.

ספר החינוך שואל: מדוע נצטווינו במצוות רבות כל כך שהן זכר ליציאת מצרים? הרי לכאורה די היה במצווה אחת – כמו קריאת שמע או תפילין – כדי להטמיע את הזיכרון. שאלה זו מתחדדת נוכח העובדה שעשרת הדיברות עצמם נפתחים לא בבריאת העולם אלא ביציאת מצרים: “אנכי ה’ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”. אבן עזרא מביא את שאלת ר’ יהודה הלוי: מדוע לא נאמר “אשר בראתי שמיים וארץ”, הרי הבריאה היא יסוד האמונה?

הקושי מתעצם כאשר מעיינים בדברי הנביא יחזקאל, המתאר את מצבם הרוחני של ישראל בזמן יציאת מצרים כשפל עמוק: הם היו אחוזים בגילולי מצרים, לא שמעו לדבר ה’, והגאולה נעשתה “למען שמי” ולא בזכותם. גם בזוהר מתואר כיצד שר מצרים טוען לפני הקב”ה: “אלו ואלו עובדי עבודה זרה” – אם כך, כיצד מתאפשרת גאולה שאינה תואמת את מערכת שכר ועונש?

הזוהר החדש מבאר שיציאת מצרים הייתה מעבר קיצוני וחד בזמן קצר מאוד: מ־49 שערי טומאה אל 49 שערי בינה. עם ישראל היה שקוע בעומק הטומאה, והקב”ה שלף אותו בבת אחת והעלה אותו למדרגת קדושה עליונה. תהליך זה מעורר שאלה נוספת: כיצד שינוי כה חד אינו מתמוסס? הרי כלל הוא ששינוי שאינו הדרגתי אינו מחזיק מעמד.

המדרש בתהילים מוסיף רובד נוסף: יציאת מצרים מתוארת כמעשה הכרוך בצער – לא רק לעם ישראל אלא כביכול גם לקב”ה. “גוי מקרב גוי” נדרש כשליפת עובר ממעי אמו, וכנטילת אש מתוך כור ברזל בידיים חשופות. כלומר, אין כאן פעולה של דין רגיל, אלא מהלך עמוק וחריג.

על יסוד זה מבאר רבי צדוק הכהן מלובלין חידוש יסודי: יציאת מצרים אינה תגמול על זכויות ואינה חלק ממערכת שכר ועונש, אלא פעולה של הולדה רוחנית מחדש. הקב”ה צרב בנשמת כל יהודי חותם של קדושה – כמעין כוויית אש – והטביע בשורש נשמתו נקודת אמונה פנימית. מרגע זה ואילך, הקדושה אינה חיצונית או תלויה באבות בלבד, אלא קיימת בכל נפש מישראל באופן פרטי.

לכן, גם כאשר יהודי חוטא, החטא נתפס כמעשה חיצוני שאינו פוגע בליבת האישיות. הקניין של אומות העולם בישראל הוא קניין בגוף בלבד, לא בנפש ולא ברוח. גם בגלות, השעבוד הוא פיזי בלבד – המהות הפנימית נשארת של הקב”ה. זהו הבסיס להבחנה בין ישראל למצרים, והוא התשובה לטענת השר: כלפי חוץ ייתכן דמיון, אך בפנים קיים הבדל מהותי שאינו ניתן לעקירה.

רבי צדוק מוסיף שעד יציאת מצרים הקדושה נבעה מהאבות, אך מאז – כל יהודי נושא קדושה עצמאית וייחודית. מכאן נובעת גם ההבנה מדוע אין למנות את ישראל: כל אחד הוא יחידה ייחודית שאינה בטלה ברוב, שכן בכל אחד חקוקה נקודת קדושה פרטית.

הבחנה זו מסבירה גם את אופי החטא אצל ישראל: החטא הוא מעטה חיצוני. לשם המחשה מובאת אמרתו של רבי זושא מאניפולי, המסביר מדוע אינו מקנא במלאכים הנוצרים מעבירות של יהודים: יהודי אינו נהנה מהעבירה בשלמות – המצפון והנקודה הפנימית פועלים בו – ולכן “המלאך” שנוצר הוא חלש. לעומת זאת, אצל גוי החטא נטמע במהות.

נקודת הקדושה כוללת גם אמונה פשוטה וטבעית. יציאת מצרים היא יסוד האמונה לא רק משום שהעם ראה ניסים, אלא משום שמאותו רגע נטבעה בכל יהודי נטייה מולדת להאמין. האמונה אינה תוצאה של היגיון או ציווי – ולכן הדיבר הראשון אינו מנוסח בלשון ציווי – אלא תכונה טבעית. “מאמינים בני מאמינים”.

מכאן מובן מדוע עשרת הדיברות נפתחים ביציאת מצרים ולא בבריאה: שם נחקקה האמונה בלב, כמציאות נפשית. גם אדם רחוק יכול ברגע מצוקה לזעוק “שמע ישראל” – משום שהנקודה הזו קיימת בו.

זיכרון יציאת מצרים, אם כן, אינו רק זיכרון היסטורי. הוא תזכורת מתמדת לכך שבכל יהודי קיימת נקודת קדושה בלתי ניתנת למחיקה, נטייה טבעית לאמונה, ויכולת להיוולד מחדש ולשוב – גם מהמקומות הנמוכים ביותר. זו התקווה שיציאת מצרים מטעינה באדם: החטא אינו מגדיר את המהות, והחזרה תמיד אפשרית.

בסיכום, יציאת מצרים כוללת שלושה יסודות רוחניים:

צריבת נקודת קדושה בנשמה.

חקיקת האמונה כנטייה טבעית.

הטבעת היכולת להתנער מהמצב הקיים ולשוב לשורש.

לכן נאמר: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” – לא כאירוע היסטורי בלבד, אלא כמצב נפשי קבוע של תקווה, שייכות וחזרה אפשרית.