כיצד נכון לפעול כדי שילדינו ישמרו תורה ומצוות?/ הרב אילעאי עופרן

Описание: לעוד שאלות: https://bit.ly/36XZuck

פעם, לפני דור או שניים, אדם היה מתחתן עם מי ששידכה לו השדכנית, והשאלה האם אני אוהב אותה או לא אוהב אותה הייתה הרבה פחות רלוונטית. אנחנו כבר לא חיים בעולם כזה וגם לא מתגעגעים אליו, וברור לנו שאנחנו רוצים להתחתן עם אדם שאנחנו אוהבים. פעם, לפני דור או שניים, אדם היה עובד בעבודה שעברה במשפחה מדורי דורות, ואם סבא היה סנדלר ואבא היה סנדלר, אז כנראה שגם אני אהיה סנדלר, והשאלה: האם אני נהנה מזה? האם זה מימוש עצמי עבורי? הייתה הרבה פחות רלוונטית. אנחנו לא מתגעגעים למודל הזה, אנחנו מחפשים עבודה שמגשימה את עצמנו, גם אם זה לא בדיוק המסורת המשפחתית. אפילו בצבא, לפני שלושים-ארבעים שנה, אדם הגיע לבקו"ם והלך לאן שציווה עליו קצין המיון, והיום הצבא שואל: לאן אתה רוצה? ואיזה כישורים יש לך? אנחנו מחפשים מרחב שנוגע בעצמי האמיתי שלנו, בנטיות הפנימיות שלנו, במי שאנחנו בפנים.
הפסיכולוג דונלד ויניקוט דיבר על העצמי הזה, על העצמי הפנימי האמיתי, שיש שם את הרגשות, הנטיות הספונטניות הכי אותנטיות שלנו, ואת העצמי החיצוני הכוזב, שהוא הכללים החיצוניים שאותם אני צריך לשמור. ואמר דבר כזה, אדם שפועל רק על פי אותם אינסטינקטים אותנטיים ראשוניים – הוא תינוק, תינוק רעב – צורח, עייף – נרדם, אין לו בכלל את היכולת להגיד: "אוקיי אני רעב, אבל עוד מעט האוכל". מצד שני, גם המצב ההפוך, של האדם שאומר: "בכלל לא משנה אם אני רעב או לא, עכשיו אוכלים אחר כך לא אוכלים". גם המודל של החיבור המוחלט לרגשות הפנימיים שלי, וגם המודל של הניתוק המוחלט מהרגשות הפנימיים שלי, שניהם מודלים לא מוצלחים. המצב הבריא, התקין, אומר ויניקוט, הוא פער נסבל ביניהם. חלק מהרגשות הפנימיים שלי אני מממש, ולפעמים אני יכול לשאת את התסכול של: אני רוצה משהו ולא קיבלתי אותו, אני עושה משהו ואני לא מחובר אליו.
מעולם שבו מתחתנים עם אדם על-פי שידוך, בכלל בלי לאהוב אותו, ועובדים בעבודה כל החיים, רק כי זאת המסורת המשפחתית, גם אם אני שונא אותה, עברנו לעולם שבו השאלה: אם אני אוהב וחש אהבה יוקדת, זאת השאלה היחידה. האם אני מממש את עצמי בעבודה, זה השיקול המרכזי ולא אם אני מתפרנס או אם אני מתמיד. והמצב התקין, הוא איזשהו פער נסבל ביניהם.
אותו דבר בדיוק – העולם הדתי. כשם שאי אפשר לחיות חיים שלמים עם בן או בת זוג שאני לא אוהב אותו בלב, אבל המחויבות מבוססת על זה שאנחנו חיים תקופות ארוכות, לפעמים גם בלי איזה פרצי אנרגיה של אהבה יוקדת. ואני לא יכול לעבוד כל החיים בעבודה שאני שונא, אבל, אני מבין שלא כל יום בעבודה, הוא חוויית גילוי מרעישה. ההוויה הדתית היא אותו דבר. מי שרוצה לבנות עולם דתי שכל תפילה אני מרגיש מחובר, שכל שבת היא זיקוקי דינור רוחניים, מהר מאוד יפרק את העולם הרוחני שלו, לעולם שאין בו תפילות ואין בו שבתות ואין בו שום דבר כזה. מצד שני, גם השפה הדתית של הדור הקודם שאומרת: "לא משנה, אתה כן מרגיש, אתה לא מרגיש, אתה כן מחובר, אתה לא מחובר, מצוות מקיימים וזהו". גם זה כבר לא רלוונטי.
ויניקוט לימד את אחד היסודות הכי גדולים, את הפסיכולוגיה המודרנית, הורים צריכים ללמד את הילדים שלהם לשאת תסכול. לא לספק את כל היצרים שלהם ולא להתנכר ליצרים שלהם, לשאת את התסכול. וצריך לדעת לשאת את התסכול הזה במערכות יחסים, וצריך לדעת לשאת את התסכול הזה בשוק העבודה, וצריך לדעת לשאת את התסכול הזה במרחב הדתי. לפעמים אני אתחבר, לפעמים פחות, לפעמים אני מאוד בפנים ולפעמים אני במעגל שני, והיכולת להחזיק את זה, הייתי קורא לזה: "בריאות נפשית-רוחנית". מי שלא מסוגל לשאת תסכול, לא זוגיות תהיה לו, לא עבודה תהיה לו, גם עולם רוחני ודתי לא יהיה לו.