הרב ישי סעיד | מילה שחוזרת כבומרנג: למה קללה פוגעת קודם במקלל

Описание: השיעור פותח בהתבוננות בפרשת יתרו ובהפטרתה, שתיהן עוסקות בהתגלות אלוקית עוצמתית. במעמד הר סיני ירד הקדוש ברוך הוא עם צבאות מרום ומלאכי המרכבה, ועם ישראל זכה לראות בעיניו את גדלותו וכוחו של הבורא. דור יוצאי מצרים מכונה “דור דעה”, מפני שהשגותיו הרוחניות היו גבוהות לאין שיעור, עד שאין דור אחר שיכול להשתוות אליו במעלת הקדושה וההתגלות.

בהפטרה מספר ישעיהו הנביא על ההתגלות שזכה לה – “ואראה את ה’ יושב על כיסא רם ונישא”. חז״ל עומדים על כך שנבואה זו נאמרה בשנת מות המלך עוזיהו, ומבארים במדרש תנחומא שעוזיהו לא מת בפועל אלא נצטרע, וצרעת נחשבת כמעין מיתה. כך מצאנו גם במרים הנביאה, שכאשר דיברה לשון הרע על משה רבנו לקתה בצרעת, ואהרון מתאר אותה כמתה אף שהייתה חיה.

עוזיהו המלך היה מלך צדיק, אך מעל מעל כאשר נכנס לבית המקדש וביקש להקטיר קטורת, אף שלא היה מזרע הכהונה. הקטורת נחשבה עבודה בעלת סגולה מיוחדת, כפי שמבואר במשנה במסכת יומא: מי שזכה להקטיר קטורת היה זוכה לעשירות, ולכן כל כהן היה מקטיר קטורת פעם אחת בלבד, כדי שגם אחרים יזכו בברכה זו. מאחר שעוזיהו לא היה כהן, עצם רצונו להקטיר קטורת נחשב מעילה.

רש״י מבאר שעוונו של עוזיהו היה בשגגה, שנבעה מחוסר לימוד מספק. עוזיהו סבר שנאה למלך לשרת את מלך מלכי המלכים, אך הכהנים מחו בו והזהירו אותו שאסור לאדם זר להקטיר קטורת. הוא לא קיבל את דבריהם, וברגע שעמד להקטיר – זרחה הצרעת במצחו. מאחר שמצורע אסור לשהות במקדש, הוא נמלט מיד דרך המנהרות התת־קרקעיות שנבנו לשם יציאה מהירה במקרה של טומאה. לאחר שלקה בצרעת, גם לא יכול היה להמשיך ולמלוך, שכן מצורע נחשב מנודה ומורחק מן החברה.

מכאן עובר השיעור לבירור שורש הצרעת של עוזיהו. הגמרא בסנהדרין אומרת: “נוח לו לאדם שיהיה מן המקוללים ולא מן המקללים, שסוף קללת חינם לשוב אל המקלל”. קללה נמשלה לחפץ הנזרק אל קיר: אם הקיר רך – החפץ נבלע, ואם הקיר קשה – החפץ חוזר אל הזורק. כך גם קללה: אם מי שמתקלל אינו ראוי לה, היא אינה נקלטת בו, אלא מרחפת עד שהיא חוזרת אל המקלל עצמו או אל זרעו. לכן עדיף לאדם להבליג ולהיות מן המקוללים ולא מן המקללים.

חז״ל מגלים שקללות רבות אינן מתקיימות מיד, ולכן האדם אינו מרגיש את נזקן, אך בסופו של דבר הן עלולות לפגוע במקלל עצמו או בצאצאיו. על יסוד זה מבואר מדוע עוזיהו נצטרע: הוא היה מזרעו של דוד המלך, וצרעתו קשורה לקללה שקילל דוד את יואב בן צרויה.

לאחר הריגת אבנר בן נר בידי יואב, דוד המלך הכריז על עצמו נקי מדמו וקילל את יואב ואת ביתו: מצורע, חולה, מחזיק בפלך, נופל בחרב וחסר לחם. אף שהקללה נועדה ליואב, היא חזרה ופגעה בזרעו של דוד עצמו. חז״ל מראים כיצד כל חלק מן הקללה התקיים בצאצאיו: עוזיהו נצטרע; אסא נזקק למקל בשל מחלה ברגליו; יאשיהו נהרג בחרב; ויכוניה הוגלה ונזקק ללחם שולחנו של מלך בבל.

מכאן מתברר עיקרון יסודי: קללה, גם כאשר היא יוצאת מתוך צדק או כעס, עלולה לחזור אל המקלל עצמו ולפגוע בדורות הבאים. לכן מוסר ההשכל הוא שמירה קפדנית על הפה. אנשים נוטים לקלל מתוך מרירות וכעס, ואינם מבינים מדוע חייהם מתמלאים בקשיים – בפרנסה, בזוגיות, בילדים. הקללה יוצרת קושי, הקושי יוצר מרירות, והמרירות מולידה קללות נוספות – מעגל הרסני.

השיעור מדגיש שאנשים אינם מקללים רק אויבים, אלא גם קרובים, בני משפחה, ולעיתים אף את עצמם. זרעו של דוד שילם מחיר כבד על מילה אחת של קללה, ומכאן הקריאה לחשבון נפש עמוק: לשמור על הפה, לחנך את עצמנו ואת ילדינו לשמירת הלשון, ולגדוע במודע את מקור הצרות שעלול לנבוע מהדיבור עצמו.