לחם מן השמים ופירות גן עדן: ארץ ישראל כגן ה׳ | מי מברך בסעודת הצדיקים ולמה דווקא דוד?

Описание: הרב אברהם הלוי שליט״א
סיכום מלא של הקטע
1) פתיחה: “הוא מרומים משכון” – הקב״ה בשמים ומפרנס בארץ

השיעור נפתח ברעיון שהפסוק/הדרשה על “הוא מרומים משכון” מלמדת: אף שהקב״ה “שוכן במרומים”, הוא דואג לפרנסתנו בפועל כאן למטה.
הדוגמה המרכזית: המן במדבר – “לחם מן השמים” – והמים שהקב״ה סידר לישראל במדבר. זה יסוד: לא רק הנהגה רוחנית מרחוק, אלא השגחה מזינה ומלווה.

2) המעבר למדרש על פרשת עקב: שבח הארץ = רמז לעולם העליון

בהמשך מובא “דבר אחר” במדרש שמחבר את זה אל הפסוקים הידועים בפרשת עקב:
“כי ה׳ אלוקיך מביאך אל ארץ טובה… ארץ נחלי מים, עינות ותהומות… ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון… ארץ זית שמן ודבש…”
המדרש מפרש שכל ריבוי השבחים הללו איננו רק תיאור חקלאי-גשמי, אלא משל ורמז:

ארץ ישראל של מטה מכוונת כנגד גן עדן של מעלה.

מה שהקב״ה עשה במדבר (מן ומים) הוא “פרומו” למה שהוא עושה בארץ (שפע טבעי-אלוקי), וזה בעצמו רמז למה שיעשה לעתיד לבוא (שפע גן עדן).

כלומר: בארץ ישראל אנחנו מתחילים “לטעום” משהו מהסדר של גן עדן.

3) “שולחן ערוך בגן עדן”: תמונת המסיבה הרוחנית

המדרש מצייר תמונה: שולחן ערוך בגן עדן, והפסוק שמובא כרמז:
“אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים” – דוד מבקש לזכות ללכת לפני ה׳ בעולם הזה, ובמקביל “בארצות החיים” שלמעלה.

ומכאן מגיע דימוי יסודי:

הקב״ה כביכול יושב בראש הצדיקים,

והצדיקים מסובים לרגליו,

והוא מחלק להם מנות (שפע, מזון, פירות, מדרגות).

הביטוי שנדרש: “והם תֹכו לרגליך” – הצדיקים “לרגליו” של הקב״ה, והוא מנהיג את הסעודה.

זה לא תיאור “גשמי”, אלא דרך המדרש ללמד: בעולם הבא יהיה גילוי עיניים של מה שכאן הוא בהסתר—שהכול מגיע ממנו, והוא עצמו מקור השפע.

4) קל וחומר: אם בעולם הזה שכינה בין הכרובים – בגן עדן על אחת כמה וכמה

כדי לחזק את האמונה במדרש, מובא “קל וחומר”:
אם בעולם הזה השכינה נתגלתה בבית המקדש
“וידבר אליו מבין שני הכרובים” –
אז ברור שבעולם העליון (גן עדן) הגילוי יהיה גדול יותר.

נוסף גם רמז משיר השירים:
“בין שדי ילין” – נדרש על הכרובים/השכינה, כסימן שהקב״ה “מרמז לנו שהוא איתנו” כבר כאן.

מסקנה: מי שמתקשה לדמיין “הקב״ה מסב ומחלק מנות” – המדרש אומר: תראה שכבר בעולם הזה היו רמזים לגילוי שכינה ממשי, אז לעתיד לבוא זה יתגלה באופן ברור.

5) מה אוכלים שם: פירות גן עדן → ואז עץ החיים

כאן בא אחד הצירים היפים בשיעור:

הקב״ה מביא לצדיקים פירות מגן עדן

ולאחר מכן – זוכים גם לאכילה מעץ החיים (“ואכל וחי לעולם”)

ונשאלת שאלה:
אם יש “עץ החיים” – למה לא להתחיל ישר ממנו? למה צריך קודם פירות?

התשובה שנבנית:

הפירות הם לפי מעשיו של אדם:
“כי פרי מעלליהם יאכלו” – כל אחד “אוכל את הפרי שלו”, את התוצר הרוחני של מה שבנה בעולם הזה.

רק אחרי שיש “פירות” (מעשים, זכויות, תיקונים, מלאכים שאדם בורא במעשיו), אפשר לזכות לדרגה היותר גבוהה – עץ החיים.

זה הופך את זה למסר מעשי מאוד:
העולם הבא אינו “מתנה אחידה לכולם”, אלא שיקוף של מה שאדם עשה כאן. “פירות” = תוצאות רוחניות אמיתיות.
6) “ואכלת ושבעת וברכת”: הסעודה נחתמת בברכה – מי מברך?
אחרי שיש “אכילה” מגיע שלב הסיום: ברכה.
”ברכה אחרונה” של הסעודה בגן עדן
אכלנו מן הפירות, זוכים לעץ החיים, ואז מגיע רגע של הודאה וחתימה.
ממשיך המדרש:
כולם חולקים כבוד לקב״ה: הקב״ה “מצווה לברך”
נותן למיכאל → מיכאל לגבריאל
לגבריאל → לאבות העולם
לאבות → למשה ולאהרון
למשה ואהרון → לזקנים
ולבסוף – מגיעים לדוד.
7) השאלה המרכזית: למה דוד “יותר חשוב” מהאבות/משה?

כאן השיעור עוצר ושואל בפשטות:
איך ייתכן שנותנים לדוד לברך, כביכול מעל אברהם-יצחק-יעקב, מעל משה רבנו?
וגם: משה הרי נקרא “מלך” – “ויהי בישורון מלך” – אז למה לא משה?
זה לא “מי יותר צדיק”, אלא איזה תפקיד מתגלה כאן.
מדובר על מלכות ה׳ – התכלית של הופעת שמו בעולם.
האבות בונים יסודות: אמונה, חסד, גבורה, אמת; הם מכינים את העולם.
משה רבנו מגלה תורה, גואל, מנהיג – אבל לא נכנס לארץ, ולא מממש את מלכות ה׳ בפועל בארץ ישראל
דוד המלך הוא מי שמעמיד את מלכות ישראל בארץ, מכניע אויבים, עושה קידוש השם גלוי, ומחזיר עטרה ליושנה.
מדרש:
“המלך שבארץ יברך את המלך שבשמים” –
לא כי דוד “גדול יותר” מהאבות, אלא כי תפקידו מייצג את מלכות ה׳ המתגלמת בארץ.
8) “ישועות עשה”: דוד כמייצג הנהגת הישועות והמלחמות
כדי להסביר למה דווקא דוד מתאים לברכה הזו, השיעור מדגיש:
דוד נלחם מלחמות ישראל, הכניע אויבים (פלישתים וכו׳), בנה יסודות של ממלכה, הביא כבוד לעם ישראל – וממילא כבוד לשם שמים.
לכן הוא אומר את הפסוק/השבח:
“ישועות אשא… ובשם ה׳ אקרא
9) ארץ ישראל כגן ה׳: נטיעה ופירות כמצווה וכייעוד
מכאן השיעור חוזר לארץ ישראל:
אם הארץ היא “כגן ה׳” ורמז לגן עדן,
אז יש משמעות עצומה ל:
נטיעת עצים בארץ ישראל
אכילת פירות הארץ
הרעיון שהארץ עתידה להיות “כגן ה׳
הפירות אינם רק אוכל—הם תזכורת חיה לעולם הבא ולסדר האלוקי של שפע וברכה.
10) הסיום: עמלק וטענת “עוד לא הגיע הזמן” + יהושע בן יוסף
“המלחמה” – בעיקר דרך מדרש על סוף פרשת בשלח
שמשה “נתעצל” במלחמת עמלק ולכן לא זכה להיכנס לארץ.
מתבאר: עמלק בא בטענה
“עוד לא הגיע הזמן”
“יש לכם 400 שנה
דומה לטענות של דתן ואבירם: למה אתם חותכים פינות? תחזרו אחורה.
עשו/אדום “בז לבכורה” כביכול משום שלא רצה את מסלול הגלות; עכשיו הוא רואה שישראל “לקחו ארץ בלי זמן” – ולכן נוצרת הקנאה והמלחמה.
בתוך זה, משה רבנו נאבק עם הסוגיה של “הזמן”: האם באמת הגיע זמן גאולה? האם קיצור השעבוד משנה את החשבון?
וכאן נכנס יהושע – מזרע יוסף:
יוסף הוא דמות של וויתור, סליחה, אי-נטירת טינה, ולכן יהושע כשליחו מתאים לנצח את עמלק – כי מול טענת “הזמן” צריך כוח של אמונה בגאולה וקיצור, יחד עם מידת הוויתור שמאפשרת יציאה.

ולכן: יהושע נלחם, משה מרים ידיים בתפילה – אבל ההובלה בשטח היא של יהושע בן יוסף.