וולוג המתפתחת | פרק 19 - טסתי להודו!

Описание: סליחה על הסאונד!!!
זה נשמע כאילו יש לי מבטא 🤦‍♀️😂
הנק־מייק לא עבד, החלטתי לצלם בכל זאת,
ותוכנת העריכה שיפרה את זה לגרסת
“מבטא יעני מצוננת” -
זה מה יש ועם זה ננצח! 💪😅

יש לי עוד מלא פרקים שלא ערכתי,
שהם קודמים לנסיעה להודו,
אבל הייתי חייבת לשחרר את הפרק הזה עכשיו,
ואחזור לפרקים הקודמים בהמשך.

כי…
אוי מאי גאדדדדדדדדדדדדד
אני טסתי להודו!!!!
אני!!!!
לבד!!!!
(כלומר… לא באמת לבד 😉)

נסעתי עם המורה שלי חנה אבני - כן כן, אמא של אקי -
בת 81, שטסה להודו כבר 30 שנה (!!)
כי זה הבית השני שלה.

היא הכירה לי את סאי באבא,
הכירה לי תלמידה שלה מזה שנים - שרה ואת הבן שלה עידו,
ומלא חברים מהודו.

היא פתחה לי עולם מטורף
שלא הייתי יכולה לראות אם לא היא:
מדיטציות, שיעורים, סיפורים, ידע, השראה…
אני פשוט עולה על גדותיי 🤯✨

כדי שההשראה לא תברח לי,
וכל התובנות שירדו לי במסע יישארו חיות -
צילמתי מהר, ערכתי מהר,
ומפרסמת הכי צמוד לחוויה,
כדי שהתדר עוד יהיה חי בגוף ובמילים.

בוולוג הזה אני מברברת (באמת 😅)
על כל מיני תובנות רוחניות שעלו לי במסע:

על שדה תעופה - והשדה הקוונטי שמעיף אותנו לאן שאנחנו בוחרים

על אלוהים כאהבה ללא תנאי, ועל שפות אהבה שונות

על קבלה שעושה אותך שלם, יציב ורגוע
לעומת חיים של המתנה, חלום ופנטזיה

על העוצמה של סימני קריאה (!)
מול העוצמה לא פחות גדולה של סימן שאלה (?)

על זה שכדי לצאת מלופ ולשנות תודעה -
חייבים מידע חדש

ובעיקר…
על כמה שאנחנו פאקינג ברי מזל 🙏
כמה מתנות מקיפות אותנו,
כמה הודו הייתה טובה אליי,
ואיזה כיף שהרגשתי ראויה
לתת לעצמי את המתנה הזאת.

ועל המשפחה שלי -
בן הזוג, הילדים, הסבים והסבתות -
שכולם תמכו בי כל כך
כדי שאצא למסע הזה 🤍

מרוגשת עד אין קץ.