מתפללים ברגליים - פרופ' מירב רוט בעצרת החברה הפסיכואנליטית 'פסיכואנליזה בפעולה' בכיכר החטופים 7.3.25

Описание: עצרת החברה הפסיכואנליטית – כיכר החטופים – 7.3.25
מתפללים ברגליים – פרופ' מירב רוט
הרב השל, שהלך לצד מרטין לותר קינג בצעידה הגדולה למונטגומרי, חזר למלון שלו בערב וכתב ביומנו: "היום התפללתי ברגליים". מאז שנתקלתי במושג הזה, אני כל הזמן מזכירה אותו. זאת מהות המוסריות בעיני. מוסריות איננה רק קוד פנימי. היא ציווי לפעולה, להתייצבות, לעשיה נכונה. מוסריות היא אחריות. היא ראיית האחר. היא אהבה. "ואהבת לרעך כמוך" – במדרש שלי – לא אומר שאני אוהבת אותו כמו שאני אוהבת את עצמי – אלא שאני אוהבת אותו כי הוא כמוני. כולנו פה נלחמים על החטוף בעזה כי הוא כמונו ראוי לחירות. כמונו ראוי להגנה. כמונו ראוי לישון בביתו, מוקף באהוביו.
אני מטפלת במשפחות החטופים, בשבות מן ההסכם הראשון ופגשתי שבים מן ההסכם הנוכחי – בשבוע לאחר שובם. אין קץ להתפעמות שאחזה בי נוכח היצירתיות האינסופית שהם הפעילו בשבי, כדי להחזיק מעמד. הם השמיעו לעצמם שירים מחזקים מן הזיכרון. הם דמיינו טיולים בטבע כשהם שרויים בחשיכה. הם דיברו עם בני המשפחה שלהם בדמיון כל יום. והדבר הכי חזק, הכי מרגש, הוא שכל מה שהנחה אותם היה הרצון להחזיק מעמד עבור אהוביהם. לא עבור עצמם. עבור אהוביהם. האהבה היא התרופה הכי חזקה בטבע, והיא ניצחה את השלשלאות על הרגליים ואת הרעב הקיצוני ואת המחלות ואת הייאוש המסוכן מכול. האהבה שלהם תורגמה לתפילה ברגליים. למאמץ אקטיבי. ותעצומות הרוח שלהם מעניקות לנו תקווה – יש עם מי לכתוב את המשך הסיפור. זה לא יהיה פשוט. זה שיקום ארוך וקשה. השחרור מהשבי הוא לא סוף של דרך אלא התחלה של דרך. אבל אמרתי להם ואני אומרת גם לכם: הם שותפים בכתיבת הסיפור של עצמם, ותודה לאל כל החיים לפניהם כדי להמשיך לכתוב את הסיפור, שיכלול את הפרקים הבאים אחרי השבי.
אבל לצד התקווה שהמפגש איתם מעורר, הם גם הפכו אותנו – החברה הישראלית - בבת אחת לעוד יותר מעורערים בנפשנו – כי עכשיו מוחשי לנו יותר מתמיד, שברגעים אלה ממש, בעודנו נמצאים כאן בכיכר, ישנם עוד עשרות גברים – בנים של, אבות של, אחים של – שממציאים לעצמם תרגילי הישרדות דומים. וזה יהיה כל כך נורא אם אחרי שנה וחצי של מאמץ אקטיבי והרואי כזה – הם לא יחזרו בסוף הביתה בחיים.
יהיה נורא גם אם לא יושבו החללים לקבורה בחיקה של אמא אדמת-מולדת. זה הכרחי כדי שהמשפחות שאיבדו את היקר להן מכול יוכלו להתחיל להתאבל. אי אפשר להתאבל על פי שמועה! הספק הורג אותך. והמרחק. מגיע להם לפחות את זה. גם עבור בני משפחות החללים אנחנו פה. וגם כדי שהם יהיו האחרונים שיושבו כחללים.
תמיד ידעתי שסבא שלי נספה שבועיים לפני שחרור מחנה הריכוז מאוטהואזן. רק לאחרונה אני מרגישה את גודל ההחמצה. הוא הרי לבטח ניסה. ניסה הכול כדי לשרוד ולחזור לבן שלו, לאישה שאהב. ושבועיים לפני שזה הצליח לו – הכניסו אותו לתא הגזים. וזאת בדיוק הנקודה בזמן שבה אנחנו נמצאים, ואסור לנו שזה ייגמר באותה צורה.
בשביל מה הקמנו מדינה? ממשלת ישראל – בשביל מה את קיימת? האם לא, קודם כול, בשביל שכשהיהודי הבא יהיה בסכנה – יהיה מי שיצא להגן עליו בחירוף נפש? נבחרי הציבור בקואליציה - תתעוררו כבר! תתעוררו לפני שיהיה מאוחר מדי! לסבא שלי לא היה אתכם. אבל יש עכשיו ישראלים בעזה שאומרים לכם: תצילו אותי! אתם מסוממים מרוב מילים מתעתעות כמו עיסקה ושלבים. אין שלבים כשמדובר בשבים! אתם בתוך שיבוש ענק. אתם לא רוצים לישון בלילה?? אתם לא רוצים לדעת שהצלתם את החטופים שעוד היו בחיים לפני שהיה מאוחר מדי?? תתעוררו! תתפללו ברגליים כמו הרב השל! המוסר היהודי צריך להיות ראש הממשלה שלכם עכשיו. אהבת האדם. המבט הפעור של ישראלים בעזה שלוחשים לכם בשארית כוחותיהם: "תצילו אותי, עוד אפשר". ובכך תממשו את תפקידכם יותר מאי פעם - ותצילו גם את החברה הישראלית כולה. החברה הישראלית חולה באופן אנוש כרגע. אנוש. האחים שלנו קוראים לנו להציל אותם. גם את אלה ששמים ידיים על האזנים ולא רוצים לשמוע, ואולי במיוחד את אלה, קולם ירדוף מבפנים דורות קדימה.
ועבורנו, האזרחים, יש רק תרופה אחת, לפעול! להתפלל ברגליים. אתם לא יודעים מה לעשות עם הזעם? תתפללו ברגליים. אתם לא יודעים מה לעשות עם השיתוק? תתפללו ברגליים. אתם לא יודעים מה לעשות עם הניתוק? תתפללו ברגליים. נצא כולנו מחוסר האונים הנרכש. נשוב להיות מופקדים מחדש על גורלנו. נחזיר אותם הביתה בזמן. שסבא שלי יצווה להם במותו את חייהם. זה ינחם אותי בדיעבד. שלעומתו, הם כן ישמעו את הבן שלהם אומר: "חזרת, אבא". את האישה שלהם, ההורים, האחים. שהם כן יזכו לשים ראש על הכרית הרכה לראשונה מזה שנה וחצי ולישון סוף סוף במקום בטוח. ורק אז נוכל גם אנחנו לישון סוף סוף במקום קצת יותר בטוח.
אני רוצה להגיד משהו לסיום על דרך התקווה: זה אפשרי! אני רואה אותם לנגד עיני חוזרים. תדמיינו את זה עד שזה יקרה. תפעלו כדי שזה יקרה. אפשר להחזיר אותם הביתה! חייבים להחזיר אותם הביתה! והרגע בו אחרון החטופים יוחזר הביתה – יהיה רגע מאוד מאוד משמעותי בתחילת השיקום של עם שלם. רגע של אנחת רווחה עצומה. זה למעשה יהיה הרגע הראשון בדרך להחלמה. ועד אז – מתפללים ברגליים – כדי להחזיר את כולם – עכשיו.