עיונים מנחות דף כ"ב | הלכה הכהנית במחצית השקל

Описание: תקציר השיעור:
ר׳ מנדל כשר האריך בספרו תורה שלימה (ח״ו) דלפי חז״ל בפרשת שקלים בפ׳ כי תשא נפקדו אז בני ישראל לראשונה, וכדאיתא בפסיקתא דרב כהנא. ונקרא כסף הכיפורים שמציל אותן מנגף, והשתמשו עם הכסף לעבודת אוהל מועד (שמות ל״ח כ״א). ובספר במדבר בשנה השנית לצאתם ממצרים נפקדו בני ישראל עוד הפעם, ובערבות מואב נפקדו פעם שלישית. וסברי חז״ל דבכל מפקד נפקדו בני ישראל ע״י נתינת המחצית השקל והיא מצוה לדורות, וכן קבע הרמב״ם בספר המצות (עשה קע״א). והרס״ג בפירושו על ספר שמות הודה דמפשטות הכתובים אינו הכרח דמצות מחצית השקל נאמרה לדורות, ונאמרה רק לגבי הפקידה כשהיו ישראל במדבר, והרמב״ן (שמות ל׳ י״ב) ביאר דמשו״ה טעה דוד המלך דמנה ישראל בלי מחצית השקל, כיון דסבר דנאמרה הציווי רק במדבר. וזהו דנחלקו רב ושמואל בהא דקורין פרשת שקלים לפני אדר (מגילה פ״ג מ״ד) דלשמואל היא פ׳ כי תשא אבל לרב היא פרק כ״ח בספר במדבר שהיא הפרשה של קרבנות הציבור שבאין מהשקלים. וחז״ל המה ששינו בתוספתא בשקלים (פ״א ה״ו) את מובנה של ה״כסף הכיפורים״ של המחצית השקל שהיא מכיון דממנה באים הקרבנות ציבור שמכפרין על בני ישראל ולא (רק) משום שמציל על הנגף בעת הפקידה. וביאר הרס״ג דרק מדברי הימים ב׳ (כ״ד ו׳) חזו חז״ל דהיא מצוה לדורות ג״כ, וכן הביא האבן עזרא שם בשמות.

ועכ״פ חזינן מזה דמגמתן של חז״ל היתה לקבוע את מצות מחצית השקל כמצות לדורות דממנה יביאו את כל קרבנות הציבור. ורצו חז״ל לקבוע בתוכה דהקרבן תמיד נכלל בקרבנו הציבור, דלא כההלכה הכהנית שהביתותים סברי דבאין רק משל הכהנים, וכשנצחו הפרושים בזה קבעו אותו היום לוי״ט כדהביא במגילת תענית. וי״א דלכן קבעו חז״ל בשקלים (פ״ג מ״ג) אין התורם תורם עד שאומרים לו תרום ג׳ פעמים, כדי להוציא מלבן של הכהנים הצדוקים שהתנגדו לתרומת השקלים דקרבנות הציבור יביאו משל ציבור. ובמגילת קומראן חזינן דאכן סברי דמצות מחצית השקל היא לדורות, אבל רק פעם אחת בחייו של אדם לכופר נפשו, אבל לא שיתנו מחצית השקל בכל שנה כדי שיביאו את קרבנות הציבור של השנה ממנה. והקראים (כמו יפת בן יאלי), שהמשיכו את דרכם של הצדוקים והלכה הכהנית, סברי ג״כ דהמחצית השקל היא רק לכופר נפש ולא בכל שנה לקרבנות הציבור, והאריך בזה החוקר יורם ארדר במאמר הפולמוס הכתתי בימי בית שני אודות מחצית השקל.

וזהו דהעיד בן בוכרי דדרשו הכהנים דאינם צריכין לשקול המחצית השקל, כיון דאכן התנגדה ההלכה הכהנית למצות מחצית השקל בכל שנה בעבור קרבנות הציבור. והמקרא שדרשו הכהנים לעצמן להיפטר ממחצית השקל דאל״ה האיך קרבן ציבור נאכלת והא מנחת כהן נשרפת כולה, נאמרה באמת רק למנחת כהן שאז היא כליל, אבל אי גם הציבור מעורב בה אכן אינה כליל. והיא כדהבאנו בשיעור לזבחים דף ק״ג דביארו המו״נ והרמב״ן (ויקרא ו׳ ט״ז) דהא דמנחתו של כהן כליל היא משום דאל״ה דומה כאילו לא הקריב כלל דהשיריים של המנחה היא ממילא לו ונמצא דאוכל מנחתו, אבל בקרבן ציבור אף אי אוכל ממנה עדיין נחשב כאילו הוי הקרבן של ציבור ואינו אוכל ״מנחתו״. ורש״י בערכין דף ד׳ פי׳ דבמנחת ציבור אזלינן בתר רובא אשר לכן אינה כליל אף דיש להכהנים חלק בה. והיא דכדאמרנו בשיעור להוריות דף ו׳-ז׳ ד״ציבור״ אינו איגוד ואוסף של יחידים אלא היא ישות בפנ״ע וחלוק לגמרי מדין היחיד.

וכל זה היא ג״כ ממגמתן של חז״ל לשתף את כל עם ישראל בתוך המקדש, וכדהארכנו בשיעור לזבחים דף קי״א, אשר זהו במאפיין של ספר דברים אשר סיגנונה משונה משארי הספרים בהתורה כדהארכנו בשיעור לדף י׳ ובשיעור לדף י״ב. והיא דלעומת שארי הספרים הדגיש ספר דברים טעמים מוסריים להמצות, כיון דנכנסים ישראל אז לא״י באופן חברותי, ולא טעמים תיאולוגיים של ציות להקב״ה באופן אידיאלית בהמדבר. וכמו בלדוגמא בספר ויקרא בפ׳ בהר צוה התורה בשילוח העבדים מחמת דהמה עבדים להקב״ה, ובספר דברים בפ׳ ראה דגשה התורה דהסיבה לזה היא דעם ישראל היו עבדים במצרים ויודעין האחריות של האדון על עבדיו. ולכן ג״כ שינתה ספר דברים הטעם בשמירת שבת דהיא מחמת שיזכור שהיה עבד במצרים וישרה לעבדיו לנוח, ולא כבספר שמות שהיא מחמת שביתת הקב״ה בבריאת העולם. וזהו נמי דבעת שצוה התורה בספר ויקרא (כ״ג מ׳) לשמוח בחג מחמת האסיף כבביכורים, שינתה ספר דברים את מובנה של השמחה בחג היא לזכור שהיה עבד במצרים וידאוג בעבור העניים והיתומים והאלמנות. וזהו נמי דבספר שמות (פי״ז) תיארה התורה את פגמו של עמלק שהרתיע נגד הקב״ה ונסיו במה שעשה לישראל במצרים, ובספר דברים (פכ״ח) תיארה אותה התורה דהיא מחמת דזנב את הנחשלים. וד״ר משה גרינברג טען דאכן בעת של ספר ויקרא אחזה במהלך של טאבו של קדושה, דגשה ספר דברים בסיגנון של ״חילון״. וביאר החוקר איל דהענין היא דספר דברים תיארה את ענין ה״קדושה״ שהיא סטטי בעולמו של האיש וכל איש מצד המקבלים, תיארה אותה ספר ויקרא לפי תפיסתו האידיאלית של שמים שהיא באופן דינמית שפועלת.

וספר דברים, לעומת שארי הספרים שבהתורה, דגשה נמי את אהבת הקב״ה לעמו ישראל. ודגשה נמי את קדושתו של עם ישראל יותר משארי הספרים שדגשו בעיקר את קדושת הכהנים שעובדין במקדש. ולדוגמא בהא דאסרה ספר ויקרא את מאכלות אסורות ושלא יקרחו קרחה לכהנים, וספר דברים אסרה אותן לכל ישראל כיון דקדושים הם (אשר הרמב״ן בדברים י״ד כ״א העיר בזה ועסקו חז״ל להשוותם). ולעומת מה שדגשה התורה בספר במדבר (פי״ח) לאחר מחלוקתו של קרח נגד הכהנים דהבכור היא לכהנים נתנה אותה התורה בספר דברים (פט״ו) להבעלים, וכמו״כ חזינן בציוויו של מעשר (אשר חז״ל חילקו בזה בין מעשר ראשון שהיא להלוויים, ומעשר שני בדברים שהיא להבעלים); ועיין בשיעור לזבחים דף נ״ז. וכדאמרנו בשיעור לדף י״ב אחזו הכתות שבימי בית שני בגישתו הדינמית של ספר ויקרא לקדושה שהיא ממשית, ולכן אימצו את מעמדם של הכהנים ושאל יכנסו ישראל למקום איזורם של העבודה, משא״כ ספר דברים שהגיש אל הקדושה שהיא באופן סטטי ואינו משתנה, לא פחד מלהכניס את שאר עם ישראל לאיזור הלז.