מ"קורי עכביש" לגור אריה: סוד הביטחון הישראלי מנבואת בלעם ועד ימינו

Описание: הרב אברהם הלוי שליט"א
סיכום: יהודה, גור אריה, וביטחון ישראל במלחמה

המהלך נפתח בברכת יעקב ליהודה:
“יהודה אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך... גור אריה יהודה... כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו”.
יהודה מתברך בשני כוחות משלימים:

הכוח הראשון הוא כוחו של דוד — מלחמה, גבורה, יציאה לטרוף, התגברות על אויבים. זהו:
“גור אריה יהודה, מטרף בני עלית”.
רש"י מסביר שיהודה נחשד בטרף יוסף, אבל דווקא הוא זה שסילק עצמו מן הטרף והציל. כלומר, כוחו של יהודה איננו כוח של חיה טורפת סתם, אלא כוח של גבורה מתוקנת, גבורה מוסרית.

הכוח השני הוא כוחו של שלמה — מנוחה, מלכות, ביטחון, שלווה:
“כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו”.
האריה רובץ בביטחון גמור, בלי פחד, בלי צורך בשומרים. הוא איננו מפחד מאיש, אלא כולם מפחדים ממנו. זהו יסוד גדול במלכות יהודה: לא רק לנצח במלחמה, אלא להקרין עוצמה כזאת שמטילה יראה על האויב.

מכאן עובר השיעור ליסוד האמונה והביטחון במלחמה. התורה אומרת:
“כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך — לא תירא מהם”.
התורה מצווה במפורש שלא לפחד, גם כשהאויב נראה חזק יותר, מרובה יותר, מצויד יותר. יסוד הניצחון איננו רק בחישובי כוח, אלא בביטחון בה'.

מכאן באה הביקורת על שיטת הפחד, על התפיסה שאם יש סכנה צריך לסגת, לוותר, להחזיר שטחים ולהישען על אומות העולם. הובא כדוגמה הפסק המפורסם שהתיר מסירת שטחים מפני פיקוח נפש, והודגש שהמציאות הוכיחה אחרת: דווקא הוויתורים, ההתרפסות והנסיגות הולידו טרור, חיזקו את האויב, ונתנו לו תחושת ניצחון. האויב הבין מזה שישראל חלשה, מפחדת, ונשברת מלחץ.

לכן הובאו דברי נסראללה על “קורי העכביש” — שהוא ראה בישראל מעצמה חזקה כלפי חוץ, אבל חלשה מבפנים, מפוחדת, מערבית, חסרת שדרה. זהו בדיוק הפך התודעה שהתורה דורשת: לא עכביש, אלא אריה.

מכאן חוזר השיעור לפרשת בלק ולהפטרת מיכה. בלעם, שבא לקלל, נאלץ לברך:
“הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא”.
ובהפטרה נאמר:
“והיה שארית יעקב בגויים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער וככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל”.
זהו לא תיאור של יהודי חלש בגלות, אלא של עם שכשמופיע כוחו האמיתי — הוא כאריה בין הבהמות, ככפיר בתוך עדר צאן, עובר וטורף ואין מציל.

עוד מודגש שם:
“אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם”.
הגאולה והניצחון לא יבואו מתוך הישענות על אדם, על גוי, על מעצמה, על חימושים זרים או על הסכמות בינלאומיות, אלא מתוך ביטחון בה' בלבד. גם אם יש סיוע מאומות, אין זו המשענת. המשענת היא רק הקב"ה.

מתוך כך נידון יסוד הביטחון. הובאו דברי רבנו יונה, ספר חרדים, הגר"א, ספר העיקרים והזוהר — שכולם מדגישים שביטחון בה' הוא יסוד התורה, יסוד היראה, ויסוד הקיום. התורה ניתנה כדי שישראל ישימו ביטחונם בה'. כשאדם נשען באמת על ה', הוא מושך את הקיום האלוקי לתוך המציאות.

אבל הודגש שיש הבדל בין ביטחון פרטי לביטחון כללי. בפרט, אדם יכול לפחד מחטאיו ולומר “שמא גרם החטא”. אבל בכלל ישראל, בגאולת ישראל, במלחמות ישראל ובשיבת ציון — שם אסור להכניס ספק ופחד. שם הביטחון הוא חלק מן האמונה בעצם בחירת ישראל, בשבועת ה' לאבות, ובנצח ישראל שלא ישקר ולא יינחם. לכן מרדכי אומר בביטחון גמור:
“רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר”.
לא מפני שהוא מתעלם מהסכנה, אלא מפני שהוא מבין שיש הבטחה אלוקית שאינה מתבטלת.

עוד הודגש ששלמות הביטחון קשורה גם לאחדות ישראל. הובאו דברי המקובלים שכשיש שלום ואחדות בישראל — אפילו אם יש חטאים, השכינה אינה מסתלקת. כך היה בדור אחאב: אף על פי שהיו עובדי עבודה זרה, כיון שלא היה בהם לשון הרע ומחלוקת, היו יוצאים למלחמה ומנצחים. לעומת דור דוד, שהיו בו צדיקים אבל גם מחלוקות — היו נופלים. מכאן שהאחדות עצמה היא ביטוי של אמונה: אמונה בכך שישראל הם עם אחד, נבחר אחד, ושכינת ה' שורה עליהם כאומה.

לכן המסר המרכזי של הדברים הוא זה:
עם ישראל חייב לשוב לתודעת יהודה — לתודעת גור אריה.
לא לפחד, לא להישען על הגויים, לא להתרפס, לא לחשוב שהישועה תלויה באמריקה או בדעת הקהל, אלא לדעת את כוחו הפנימי של עם ישראל: כוח של אמונה, של ברית, של מלכות, של גבורה ושל ביטחון.

זהו בדיוק המעבר ממצב של חולשה מדומה ל**“עם כלביא”** — קימה מחודשת של הכוח הפנימי,
ומשם ל**“שאגת ארי”** — הופעת עוצמה גלויה שמטילה פחד על האויב.

המסר של פרשת בלק והפטרתה לדורנו הוא:
לזכור מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם, לזכור שהאויבים תמיד מנסים לשבור את רוח ישראל, אבל לבסוף נאלצים להעיד על כוחו. כשישראל בטוחים בה', מאוחדים, ויודעים שהם אריה — אז מתקיים בהם:
“תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו”.