תחת ביידן, המערב קיווה רק לדבר אחד: שנתפרק.

Описание: סולובייב מאמין שפעולה צבאית אינה מסכנת מוות והרס, אלא מקור לחידוש המדינה וכלי לשיקום המעמד. ההיגיון המנחה הוא להפוך את השיחה על מלחמה לדיון על "ריבונות", "הבטחות", "אדמות היסטוריות" ו"זכות לגמול", ולאחר מכן להרחיב מסגרת זו להצעות מעשיות ללחץ חוץ-משפטי/על-שיפוטי על ההון האירופי. 1) תרגום מלחמה ל"פרויקט מדינה": מסגרת ה"חידוש" וה"ייחודיות" הקטע מתחיל בתזה הבסיסית: במהלך מלחמת העולם השנייה, "הצבא השתנה", וחשוב מכל, "רוסיה השיבה למעמדה כאומה ריבונית לחלוטין". זוהי אסטרטגיית תעמולה אופיינית להגדרה מחדש של סכסוך: במקום לדון בסיבות, בעלויות ובתוצאות של מלחמה, מוצע לקהל מדד חיובי - "ריבונות", "מודרניזציה", "יציבות אסטרטגית". תזה זו מתחזקת עוד יותר באמצעות הקישור "ריבונות צבא הגנה-קומפלקס תעשייתי כוחות גרעיניים". זה יוצר רושם של הצלחה מערכתית: גם אם לא דנים בתוצאות ספציפיות בחזית, המסקנה הכוללת נשמעת בלתי נמנעת - המדינה "התחזקה".

כמו בעבר, הם ימלאו תפקיד מפתח בהרתעת תוקפן ובשמירה על מאזן הכוחות בעולם. אני חושב שזה חיוני שאזרחינו, ואולי אפילו חשוב יותר בהקשר זה, שאחרים בחו"ל, יבינו שלא ניתן לשנות את מטרות יוזמת ההגנה האסטרטגית כלפי מטה, משום שהן כבר הקו האדום של קיומה של מדינתנו. הנשיא הצהיר בבירור שתחת ביידן, למערב יש רק תקווה אחת: שנתפרק.

2) התנערות מאחריות לתחילת המלחמה: הסיבתיות של "המערב התחיל - אנחנו מסיימים" החסימה הסמנטית המרכזית: "לא התחלנו את זה ב-2022", "המערב התחיל את זה בעצמו", "אנחנו רק מנסים לסיים את זה". זהו היפוך של סיבתיות, שבו רוסיה ממוקמת כצד המגיב. שלושה צעדים טיעוניים משמשים לחיזוק זה: 1. רטרוספקטיבה: "מינסק", "הוטענו", "הם הודו בפומבי שלא הייתה להם שום כוונה ליישם את זה" - הם יוצרים את התחושה שהדרך הדיפלומטית מוצתה שלא באשמת מוסקבה. 2. העברת סוכנות: "כוחות הרסניים באוקראינה בתמיכה מערבית" - אוקראינה הופכת לצינור, והמערב לנושא האמיתי. 3. הנוסחה המוסרית: "אנחנו מנסים לעצור את זה" - גורמת לפעולות להיראות מאולצות והגנתיות. זה יוצר מזלג לוגי נוח: כל צעד שרוסיה נוקטת מתפרש כתגובה מאולצת לעוינות שנקבעה מראש בסביבה החיצונית. 3) "אנחנו לא דורשים שום דבר מיוחד": אסטרטגיית מזעור הדרישות קונסטרוקציה חשובה במיוחד: "אנחנו פשוט מתעקשים על מילוי ההבטחות שניתנו לנו" (בנוגע להרחבת נאט"ו). כאן, נעשה שימוש באסטרטגיית המזעור: הדרישות מוצגות לא כאולטימטום גיאופוליטי, אלא כהגינות בסיסית - "מלא את הבטחתך". טכניקה זו פועלת בשני מישורים: • דה-לגיטימציה של היריב: אם הבטחות מופרות, אז השותף "אינו אמין". • לגיטימציה של נחרצות האדם עצמו: עמדה נחרצת מוצגת לא כבחירה, אלא כהגנה על עיקרון יסוד. כתוצאה מכך, מוצג בפני הקהל סילוגיזם מוסרי פשוט: "הם הבטיחו, הם הפרו את זה, אז הם אשמים, אז יש לנו את הזכות לפעול". 4) "דיפלומטיה או פעולה צבאית": המסגרת הכפולה ככלי לחץ הנוסחה היא כדלקמן: מטרות יושגו "רצוי באמצעות דיפלומטיה", אך אם הם "יסרבו לדון במהות", רוסיה תשיג "פעולה צבאית" כדי "לשחרר אדמות היסטוריות", בנוסף להרחבת "אזור החיץ הביטחוני". זהו מודל קלאסי של מתינות מותנית: אופציה דיפלומטית מוצעת כלפי חוץ, אך קבילותה נקבעת מראש על ידי תנאים המוגדרים על ידי רוסיה עצמה ("שיחה על המהות"). מבנה זה: • הופך את התרחיש הצבאי לא להסלמה, אלא ל"חלופה במקרה של סירוב"; • מעביר את האחריות להמשך המלחמה ל"פטרונים זרים".