הקמתו של גן יהודי-ערבי בקיבוץ

Описание: למרות המציאות הפוליטית שמסלילה לפרדה בין יהודים לערבים, בכל שנה אנו עדים ליוזמות חדשות של הורים להקים מסגרות חינוכיות משותפות. יוזמה חדשה כזו קמה השנה בקיבוץ עברון שם הוקם גן דו-לשוני ותרבותי שמשרת את ילדי הקיבוץ יחד עם תושבי הישוב הערבי השכן מזרעה. הקמת הגן לוותה בדילמות רבות עליהם מספרים ההורים המייסדים.
כתבה זו היא חלק מתוצרים שהפיקו משתתפי/ות תוכנית הכשרה לעיתונאים/ות, בהנחיה וליווי של הטלוויזיה החברתית ומדרשת אדם.

לצפייה בריאיון המלא עם אמיר עוואד:    / 0kpdhpej-e4  

לצפייה בריאיון המלא עם שגיא שליו:
   / trrnv00nsny  

לצפייה בשאר הכתבות מהתכנית -    • תוצרים שהפיקו משתתפי/ות תכנית הכשרה לעיתונ...  

להרשמה לערוץ הטלוויזיה החברתית ביוטיוב - https://bit.ly/2L9i5fp

יש לך טלגרם? מוזמנים/ות להירשם לערוץ ולהתעדכן באופן שוטף בכל הפעילויות של הטלוויזיה החברתית - https://t.me/socialtv1

לצפייה בכתבות נוספות של הטלוויזיה החברתית:
https://tv.social.org.il/

לדף הפייסבוק של הטלוויזיה החברתית:
  / israelsocialtv  

להצטרפות לעלון הדיוור של הטלוויזיה החברתית:
https://tv.social.org.il/subscribe-ne...

תמלול הכתבה:
אמיר עוואד: הדרך להקמת הגן, הייתה דרך לא פשוטה, ולא קלה, והיו הרבה קשיים בדרך.
יענקל'ה טלמון: לאחר שקיבוץ עברון אישר את הקמת הגן הדו לשוני, ויש כל מיני אנשים שיגידו לך שהם לא רוצים ערבים פה, כל מיני כאלה.
יונאיי: אני הצבעתי נגד בהצבעה, לגמרי. הסיבה שלא תמכתי זאת הייתה כי חשבתי שקודם כל אנחנו צריכים לעשות שלום בתוכנו.
שגיא שליו: התחושה הראשונית הייתה, אם אצלי בקיבוץ זה ככה, אז מה יש לי לחפש פה בארץ בכלל.
אמיר עוואד: הציבור הערבי הישראלי שנמצא בתוך המדינה, הרבה יותר פתוח לאופציה הזאת של שיתוף, כי הוא צמא לזה, הוא רוצה להיות שותף וחלק במדינה הזאת.
גדיר: דו-קיום למה לא, למה לא לחשוף את הילדות שלנו בגיל רך כזה, לדבר הכי חשוב שאנחנו חיים ביחד.
חמודי: בוא נתחבר, בוא נהיה כל כך חופשיים, שנדע להרגיש כיף.
שגיא שליו: אני זוכר שכבר לפני, אבל גם אחרי שאח שלי נהרג, הבנתי שבמלחמות אין מנצחים, ואף אחד לא יכול לנצח שמה גם אם לכאורה מישהו ניצח. אין שמה מנצחים, וכולם מפסידים ברמה כזאת או אחרת. ב-2015 היה את גל הטרור, ואז החלטנו להיפגש. ובעצם אני ואמיר ביחד יצרנו את המפגש הזה.
אמיר עוואד: המטרה של המפגש הייתה, איך לשמר את היחסים הטובים עם עברון, להביא אנשים ממזרעה, המכובדים של מזרעה, המכובדים של עברון, ולעשות ישיבה משותפת. בגלל שהיינו בתקופה מאוד, מאוד טעונה, הפחד היה שיתלהטו שם הרוחות, שיהיו וויכוחים שהם לא רצויים, שבמקום שיצא משהו טוב מהמפגש יצא ההפך, זה היה הפחד שלי, הפחד האישי.
שגיא שליו: ומתוך זה עלה הרעיון לייצר משהו יום-יומי, שבאופן טבעי קורה ולא צריך להשקיע בו אנרגיות כשהוא קורה, אלא ההורים באים לגן, שמים את הילד שלהם בגן, עצם זה מייצר את המפגש.
יונתן בסני: אז קודם כל כולם נחשפו שם לאיך הצד השני מרגיש. זה לקח לזה קצת זמן להגיע, זה התקדם במעגל, אבל בסוף התחילו לדבר על העניין של עצמאות ונכבה. אני אוהב את המדינה שלי ואני מבסוט עליה חבל על הזמן, אבל אני יודע שכמו שאנחנו הרווחנו את העצמאות שלנו, גם על מותם של חיילנו, וגם על (לצערי הרב) על טהרת הנשק, וככה גם אין מה לעשות, גם מי שהוא הפסיד ביום העצמאות הזה.
ענת בסני: ופתאום בתהליך הזה התחלנו להכיר את האנשים, עם שמות, את הבתים שלהם, פעם ראשונה שהיינו בבתים שלהם במזרעה.  ואת רואה שזה משפחות רגילות, ויש להם בתים רגילים, והחיים שלהם הם כמו שלנו, פשוט שם, ואנחנו פה, ואנחנו ממש לא מודעים לזה. אני חושבת שאנחנו גדלנו בסביבה שמאוד מפחדת, כי היא לא מכירה, אנחנו פשוט לא מכירים את הצד השני, ואני לא רוצה שהבת שלי תמשיך לגדול ככה.
אמיר עוואד: אין לציבור היהודי במדינה את ההרגשה הזאת, שהוא צריך להיות שותף במשהו, כי מבחינתו הכל רגיל, מבחינתו זה משהו שהוא ביום-יום שלו, הוא לא צריך להתחבר למישהו, הוא תמיד רגיל שמישהו מתחבר אליו, לא, לא ההפך.
גדיר: כשאני פגשתי את האנשים בעברון היום, הם אנשים טובים, ככה עם לב טוב, כשאנחנו ישבנו ביחד, יש לנו אותו יעד, שהם הילדים שלנו.
חמודי: באמת מה שאני חושב שזה עושה טוב לא רק לסביבה עצמה, זה טוב למדינה כולה, אם יהיה במדינה דבר כזה מופץ בבתי ספר דו-לשוניים, וגנים, וכזה מצב של ערבות בין העמים, וחיבור כזה שניתן להגיע איתו למצב הרבה יותר טוב שיש לנו היום.
תושבת עברון: אני מאוד גאה ביוזמה הזאתי, אני חושבת שזאת יוזמה יפה, שיכולה לעשות לנו רק טוב, שאנחנו בגן העדן הקטן שלנו יכולים לעשות את מה שאנחנו אוהבים, ומה שאנחנו מאמינים בו.
יענקל'ה טלמון: אני עדיין חושב שצריך לעשות מאמץ לפחות שווה, להגן על מדינת ישראל ולהבטיח אותה בהקמת דרכים לשלום, ולפשרה, ולקיום יחסים בין שני העמים.
יונאיי: הקיבוץ הכריע, רוב החברים הכריעו, ואני כל מה שנותר לי כרגע, זה רק לתמוך ולהיות שלמה עם ההחלטה. אני הייתי רצה, ונלחמת, ונאבקת, כדי שהילדים שלי ייכנסו לתוך הגן, כי זה רווח של כולנו. הוא קיים כבר פה, הוא חלק מהבית, הוא חלק מהזהות שלנו, ולשים את הילדים שמה מהר.
גדיר: לא אין לי חששות, אין לי חששות בגלל שהגן שלנו נמצא בעברון. אני כמורה, גם אני בבית הספר, אני מדברת על כל הנושאים האלה, כל הפוליטיקה כל הדו קיום, וכל השלום, ואני שאם את מדברת ונחשפת, זה יהיה חלק מהעמדה שלך.
שגיא שליו: ילד בוגר הגן בשבילי זה ילד שהוא פתוח, מקבל, לא מפחד, לא מפחד להסתובב בקיבוץ ובמזרעה במקרה הזה, אבל בכלל, הוא לא מפחד כי הוא מבין את השפה, כי הוא שומע את השפה, כי הוא רגיל לשמוע את השפה של האחר, בין עם זה עברית ובין עם זה ערבית, כן, ילד פתוח, מקבל, ולא מפוחד.