עיונים מנחות דף י"א (ח"ב) | לבונה והגשה במנחות בפ׳ ויקרא, ומשמעותן של המונחים ״לכתחילה ובדיעבד״

Описание: תקציר השיעור:
א). כדאמרנו בשיעור לדף י״א חילקה התורה בפ׳ ויקרא בין המנחת סולת למנחות המעובדות, כגון שבמנחת סולת כתב התורה ״ויצק״ עליה השמן שהיא מעט בצורת כ׳ יוונית, וכמו שנאמר במשיחת הכהנים בפ׳ תצוה (שמות כ״ט ז׳) וכמו שיצק יעקב שמן על המציבה (בראשית כ״ח י״ח, שם ל״ה י״ד) שהיא מעט משיחת שמן לסמל. משא״כ במנחות המעובדות הדגיש התורה שתהא בלולה ומשוחה בשמן (אע״ג דהזכירה בה גם את היציקה). ושם הזכיר הגשה להמזבח ולא הזכיר לבונה עמה, וג״כ לא נאמר שם ״קמיצה״ כמו במנחת הסולת אלא ״הרמה״. ובפשטות י״ל דהא דלא הזכיר התורה הלשון של ״קמיצה״ במנחות המעובדות היא משום דאינו עיסה שתוכל לעשות בה קמיצה בסתמא. וי״ל בזה עוד דכדאמרנו בשיעור לדף י״א קבעו וטבעו חז״ל בתוך מעשה המנחה עצמה ממש, דצורת הקמיצה שבה תסמל לענין המנחה דכל הקרבתה היא רק חוויית המקריב בקרבתו לפני ה׳. וכדאמרנו בשיעור לדף ג׳ מהרב ד״ר יונתן גרוסמן דבמנחה לפי המסלול שהיא סוג קרבן נפרד מקרבן מבע״ח, הוי מנחת הסולת כעולה שכולה לה׳, ומנחת מעובדות היא כהשלמים שהיא ג״כ חלק בה בהא דעיבד אותה לשם ה׳ לפי מה שהוא מרגיש. ולפי״ז אכן אין לקמוץ מעט לה׳ מזה, דהא כל הענין שעיבד אותה היא כדי להיכנס את עצמיותו בה שזהו מה שרוצה להקריב ולהקטיר לפני ה׳.

ובתו״כ (דיבורא דנדבה פרשה י״א אות א׳) דרשו מפ׳ צו דקיימת דין הגשה במנחת סולת אע״ג דכתיב הגשה בפ׳ ויקרא רק במנחות המעובדות. ותוס׳ בדף ט׳ ע״א ביאר ג״כ דהא דקבע הש״ס דמקמיצה ואילך בעי כהונה, אף דההגשה והתנופה בעי ג״כ הכהן, היא משום דלא איירי שם אלא בהד׳ עבודות העיקריות שהם בהמנחה שהמה לעומת קרבן מבע״ח. והרמב״ן ביאר דהיא מכיון דלימוד חז״ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה היא מהפסוק במנחת סולת ששם לא נאמר הגשה בכלל, אע״ג דאכן בעי הגשה, לכן לא פירטו בזה דההגשה בעי כהונה ג״כ. ועכ״פ חזינן מזה דאכן הרגישו חז״ל בזה בהא דלא כתיב הגשה במנחת סולת. ובזה דעובדת הקמיצה במנחה היא לעומת שחיטה בזבחים, הא דקמיצה בעי כהן ושחיטה לא בעי כהן, היא משום דכיון דהקמיצה היא כבר באיזורו של המזבח כיון דכבר הגיש אותה אל המזבח מקודם, דלא כבשחיטה, לכן בעי כהונה. ולפי״ז י״ל דלכן במנחת הסולת כתיב וקמץ משם בלשון יחיד, דקאי על הבעלים שאכן מקמצין אותן בעצמן כבשחיטה דלא כתיב ביה הגשה מקודם, ורק לאחר שדרשו חז״ל דגם המנחת הסולת בעי הגשה מקודם, אז הוצרכו לדרוש בפרשת מנחת הסולת דמקמיצה ואילך בעי כהונה. אבל אפ״ה השאירו הדבר על מכונה דבעי רק קמיצה בשיעור פחותה.

והחזקוני, שהיה מתקופת הראשונים בצרפת ששבו לפרש המקרא כפשוטו דלא כחז״ל שלא העלו את חשיבות הפשט כ״כ באופן פורמלית, פי׳ שם (ויקרא ב׳ ב׳) דלפי פשוטו של מקרא כיון דמנחת סולת אינה מתוקנת לא בעי הגשה להמזבח דמוכחא מילתא דלצורך גבוה אייתי, משא״כ במנחות המעובדות דלא מוכחא מילתא דלצורך גבוה הביאו ואפשר דרק נותן ממנה באגב לה׳, לכן בעי הגשה. ולפי״ז מובן ג״כ למה נאמר ריבוי שמן במנחה מעובד כיון דאכן הוי חלק מהאפייה, משא״כ במנחת סולת שהיא רק לסמל.

וד״ר יעקב מילגרום הציע דהא דלא נאמרה הלבונה להדיא במנחות המעובדות בפ׳ ויקרא, היא דכיון דכדאמרנו בשיעור לדף ב׳ קיימת הגישה דקרבן המנחה היא מנחת העני במקום הקרבן מבע״ח, לכן כשהביאו כבר מעובד לא רצה להטריחו להביא לבונה ג״כ. ובמנחת סולת הוסיפה התורה את הלבונה כדי לחלקה ממנחת החוטא מסולת שאינו באה עם לבונה. אבל קשה לפי״ז דהא כבר ממילא חלוק היא בהא דאינו מביא המנחת חוטא עם שמן, דלא כבסתם מנחת סולת? והרב ד״ר גרוסמן בספרו תורת הקורבנות (פ״ז) ביאר דבכמה מקומות בתנ״ך מצינו דהלבונה מסמלת להעלאת ריח טוב אשר לכן היא מהסממנים בהקטורת. וכדאמרנו במבוא לסדר קדשים (ח״ד) ובשיעור לזבחים דף י״א-י״ב דהעיקר בהקרבנות היא הריח שבו ולא האכילה, וכדדגש ר׳ צדוק הכהן בצדקת הצדיק (תורה רס״ד); ואפילו מזה סלדו חז״ל לומר דהיא רק זהו דעשה המצוה ורצונו של הא-ל. ולכן הוסיף התורה בהמנחה את הלבונה כדי שתעלה ריח ניחוח, משא״כ בזבחים כבר הוי הריח שם מריח בשר הצלי. ולכן לא בעי המנחת נסכים לבונה שיש שם כבר בע״ח, וג״כ לא רצה התורה לבונה במנחת חוטא את הלבונה דבאים רק לכפרה ובירור ולא לריח ניחוח, אשר בכל קרבן חטאת ואף מבע״ח לא נאמרה בהם ״ריח ניחוח״. ולכן לא פירטה התורה בפ׳ ויקרא במנחות המעובדות את הלבונה היא דאכן יש להן ריח טוב מטיגונן. וביאר בזה דזהו הסיבה שנאמרה הגשה במנחות המעובדות שהיא כדי להגישה אל המזבח במהירות כדי שלא תאבד ריחה מקודם שתגיע אל המזבח.

ב). הרמב״ם בהל׳ פסהמ״ק (חי״א ה״ח) פסק דאם חיסר לבונתה כשרה והיא שתהא שם שני קורטי לבונה, ותמהו החפץ חיים בליקוטי הלכות והמקדש דוד (סימן ל״ג) דלא הזכיר דבעי קומץ בתחילה? והאור שמח תי׳ דהרמב״ם סבר ד״בתחילה״ בסוגייתן היינו ״לכתחילה״ ו״לבסוף״ היינו ״בדיעבד״, ובהל׳ מעשה הקרבנות (פי״ב ה״ז) אכן הזכיר דלכתחילה בעי שיעור קומץ.

והיא דמשמעותה של תיבת ״לכתחילה״ (שהיא בלשה״ק), שמקבילה היא ״בדיעבד״ (שהיא לכאורה בארמית), היא כדביאר פרופסור אבא בנדויד בספרו לשון מקרא או לשון חכמים שהפילולוגיה השורשית של תיבת ״לכתחילה״ היא ״בתחילה״, ולאחמ״כ ביאר הבלשן בכר בספרו ערכי מדרש האמוראים (עמ' 213) דבא״י נשתנה לתיבת ״כתחילה״ מצלילה של לשון יונית הדומה בזה. והוסיפו אליה אות ל׳ בתחילתה(…) כמו שמצינו בתיבות אחירות כזה.

ובירושלמי התבטאו אזה ״כבתחילה/לשעבר״ תחת ״לכתחילה/בדיעבד״. וד״ר מרדכי עקיבא פרידמן במאמר גילגוליו של מונח תלמודי (קובץ לשונינו כרך פ״א תשע״ט) דמשמע מקובץ מר׳ שמואל בר חופני גאון שמצאו בגניזה בקהיר דתיבת ״דיעבד״ אינה ״דאיתעבד״ הפעולה, אלא היא מ״לשעבר״ ל״דאי עבר״ דקאי על האדם העושה ועבר עליה אותה. ונשתנה בבבל כיון דלא היו יכולין לבטא הע׳, והוחלפו בהביטוי האות ע׳ לא׳. ולאח״כ שמטו האות ר׳ ונעשה ״דאי אבא״, ואח״כ חיברו התיבה לאחת בהתבטאותה. ואח״כ סברי דשורשה היא באמת ״דיעבד״ דקאי על הפעולה שנעשית.